סוף מלחמה - זמן ריפוי פציעות הנפש/ אורלי נשיץ פסיכולוגית קלינית

פוסט מלחמה

במלחמה כולנו מתגייסים – מכניסים את הבטן, רצים למקלט, מתחבקים, משתגעים, מקטרים ויוצאים. בהפוגה או רחמנא ליצלן בסיומה של המלחמה האם אנחנו בקלות חוזרים לשגרה וזהו? מי זוכר מהי שיגרה בכלל? עברו כל כך הרבה שנים. מה למדנו בשנים האחרונות? שבכל רגע המצב יכול להתהפך. רגע אחד אנחנו עובדים קשה, מכינים את הילדים לבית הספר, עושים כביסה, מתכננים טיולים, ורגע אחר הטלפון מצפצף, רצים למקלט, ושומעים איומים על סוף העולם. ברמה הרגשית, התגובה היא מורכבת.

מדוע נמשכנו לסרטי הזוועה

יש מי שנכנסו לחרדה עצומה, הקשיבו לכל בדל מידע, הביטו בכל הסרטונים של מעשי הזוועה. למה? יש משהו שמושך אותנו למתח. לאימה. לפעמים זה נוגע בחלקים האפלים שבתוכנו וגם – כבכל סרט אימה טוב – מאפשר לנו לגעת קלות בחלקים תוקפניים בתוכנו. אך סרט טוב גם מוביל אותנו בבטחה החוצה אל השקט והשלווה. לא כך במלחמה. במלחמה מי שנשאב לתוך תיאורי האימה לא יצא מהם והטראומה שנוצרה היא קשה. לא רק מי שנכח בשדה הקרב וחווה על בשרו את החוויה הקשה סבל מטראומה. כך גם מי שהביט בסרטונים, שמע את התיאורים, דמיין את הרוע.

טראומה

מהי טראומה? מילה שכולנו משתמשים בה כל כך הרבה שאיבדה את משמעותה כמעט. בשפה פשוטה, טראומה היא ההיפך משגרה. אנחנו מתנהלים יום יום לא רק על בסיס ההווה אלא על בסיס העבר. יש לנו הנחת יסוד, שחוסכת הרבה משאבים מחשבתיים ורגשיים, ולפיה מה שהיה הוא שיהיה. הצעד הבא שניקח במשעול של חיינו יהיה על אותה דרך, באותו כיוון, שבו צעדנו בעבר. כאשר אנחנו לוקחים תפנית כלשהי – היא קלה, מדודה, שיש לנו משאבים וכוחות להתמודד איתה.

התמודדות עם טראומה

טראומה היא המצב הקיצוני. כשפתאום קורה משהו שלא צפינו, שאין לנו כוחות אליו, ושבמקום ללכת במשעול עוד צעד אנחנו לפתע מדוושים על ריק. אנחנו על אופניים שממשיכים להסתובב אבל אין פתאום אדמה לרכוב עליה. רק אוויר. ואז, גם אם אנחנו חוזרים לאדמה, הלב פועם, האישונים מתרחבים, אנחנו לא מבינים מה קרה בכלל. העובדות מתערבבות, מתכווצות, מתעוותות, ואין לנו תמונה ברורה מה עברנו. בנקודה הזו אנחנו נחלקים. חלקנו ינסו להיצמד למציאות ויגידו – זה לא קרה. אני בסדר. הכל שטויות. ואז, כשהם הולכים לישון מקננת באחורי המוח שלהם הציפור השחורה שאומרת:  "אני פה. לא טוב לך. ואתה לא יודע אפילו למה. לא יעזור להתעלם ממני. כי נדרשים ממך הרבה כוחות להשתיק אותי. להתעלם. זה יפריע לך להתקדם. זה יציק. לפעמים זה יעלה בחלומות. לפעמים בחיוך פחות פתוח. אבל אני שם". אצל אחרים, ההתמודדות תהיה הפוכה – לדבר על הטראומה כל הזמן, להעלות אותה. לשתף. הדיבור מועיל. הוא מאפשר לשלב את האירוע הקשה שהיה במארג החיים. להחזיר את האדמה מתחת לגלגלי האופניים המדוושים חופשי באוויר. לחבר בין האירוע הקשה לבין החיים שלנו – בעבר ובהווה – וליצור מחדש סיפור וקו מדויק יותר להמשך החיים שלנו.

האתגר בתום המלחמה - הפצעים שהגלידו בחלקם וצצים מחדש

כשנגמרת המלחמה נעלם הביחד של המצוקה. נגוז המושג של מעטים מול רבים, של מטרה אחת שמאחדת אותנו. אם קודם יכולנו לשים בצד חלק מהדאגות שלנו – פרנסה, ייעוד, מטרות, הרי שפתאום אנחנו חוזרים לאותן עבודות, אותה שיגרה. יתכן שהיא כבר לא מתאימה לנו. יתכן שמצבור החוויות מהשנים האחרונות עיצבו משהו שונה בתוכנו. בנוסף לכל, לפתע מתפנה זמן. זמן לעכל. זמן שמאפשר לחוויות לעלות. כשקורה אירוע קיצון הגוף מגיב – הלב דופק, הדם הולך לגפיים. כשהגוף שקט – פתאום הבטן מדברת. החוויות שדחינו – עולות. דווקא זו התקופה שבה הקשיים יכולים לבצבץ – מה המטרות שלי? למה עצוב לי? האם בת.ן הזוג שלי מבינים אותי? עלינו לקבל ולהבין שזה נורמלי לחלוטין דווקא בתקופה הזו להרגיש פחות טוב, ולהבין שזה זמן הפציעות. זו הזמן לקבל את העזרה שאני צריכ.ה כדי לעכל את השנים שעברנו במלחמה, לאהוב את עצמי, ולכוון את עצמי קדימה.